מזרח התיכון להשכרת רכב בע"מ נ' שיני ואח'

פסק דין

בפני בתביעה כספית על סך 8,637 ₪ , הנסובה על נזקי רכוש שנגרמו במהלך תאונה מיום 16.8.2009 (להלן: "האירוע") בין רכב התובעת, ובין רכב שהיה בבעלות נתבע 2, בו נהג נתבע 1 (להלן גם: "הנתבע", ו"רכב הנתבע" לפי העניין). באירוע היה מעורב גם רכבו של צד שלישי, אשר אין מחלוקת כי היה הראשון בשרשרת הרכבים.

סכום התביעה הורכב מ- 6,837 ₪ נזק ישיר , 650 ש"ח שכ"ט שמאי, 900 ₪ אובדן שני ימי עבודה ו- 250 ₪ הצמדה וריבית.

לטענת התובעת, בתמצית, עת רכב התובעת היה במצב של עצירה מוחלטת לפני מופע רמזור אדום, פגע בו רכב הנתבע מאחור והדף אותו לעבר רכב צד ג', מסוג איסוזו, שעצר לפניו. לרכב התובעת נגרמו נזקים במוקד הקדמי (לרבות פגיעות במגן הקדמי ובאלטרנאטור) ובמוקד האחורי (לרבות פגיעות במגן האחורי), כעולה מחוות דעת השמאי מיום 23.8.09 שצורפה לכתב התביעה .

לטענת הנתבע, שאיננו מיוצג (חרף הזדמנויות שניתנו לו לשם כך), בכתב ההגנה ובתצהיר שתמך בו, הואיל ורכב התובעת לא שמר מרחק בלימה, פגע התובעת ברכב צד ג' שנסע לפניו (ומכאן הנזק בחזית) ואילו הנתבע עצמו הצליח לבלום ללא מגע ברכב התובעת. הנתבע טוען, כי הראה לנהג רכב התובעת, כי הפגוש של רכב הנתבעים גבוה מפגוש רכב התובעת ועשוי מפלדה, ולו הייתה פגיעה, אזי הפנסים של רכב התובעת היו מתרסקים. הנתבע טוען, כי רכבו לא נפגע כלל, ואף מלין כנגד השיהוי שבהגשת התביעה.

במעמד הישיבה שנקבעה לשמיעת ראיות הסכימו הצדדים בין היתר, כי נתבע 2 יימחק מכתב התביעה. העידו בפני מר יורם זמיר, נהג רכב צד ג', אשר זומן על ידי התובעת (להלן: " זמיר"), מר יעקב אמויאל, נהג רכב התובעת (להלן: "אמויאל"), והנתבע. בדיון אף הוגשו תמונות והוצגה תרשומת שערך העד, זמיר, אשר הגשתה התבקשה, ומשלא אותרה בתיק בית המשפט הוגשה פעם נוספת על ידי התובעת לאחר מכן. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכלל כתבי הטענות, על צרופותיהם, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל בעיקרה.

אני מקבל את גרסת התובעת, מפיו של אמויאל, המתיישבת הן עם עדותו של זמיר, והן עם מכלול הראיות שהוגשו (לרבות תמונות שצולמו והוגשו במעמד עדותו של זמיר, כמו גם עם התרשומת שערך וכן התמונות הצבעוניות שתמכו בכתב התביעה), כפי שאפרט להלן.

ככלל, עדותו של אמויאל בדבר הפגיעה ברכב התובעת על ידי רכב הנתבע, והדיפתו לרכבו של זמיר, שנתתי בה אמון, תאמה בעיקריה הן את המפורט בכתב התביעה, כפי שצויין לעיל, והן את הודעתו לחברת הביטוח, אשר צורפה לכתב התביעה (השוו, למשל: עמ' 9 לפרוטוקול). מעדות זו, אשר מתיישבת גם עם עדותו של זמיר וגם עם הנזקים אשר נגרמו לרכב התובעת, כמפורט לעיל) עולה כי רכב הנתבע התנגש מאחור ברכב התובעת, אשר נהדף לכיוון רכבו של זמיר (ומכאן גם הנזקים במוקד הקדמי).

עדותו של זמיר, שלא הוכח כל קשר כזה או אחר בינו ובין התובעת או מי מטעמה, ואשר ככלל העיד כעד נטול פניות, משכנעת, כי כגרסת התובעת, רכב התובעת נהדף אל רכבו על ידי רכב הנתבע. בעדותו הבהיר זמיר, כי היה מצוי בעצירה בעת מופע רמזור אדום, וכי: "הייתי ראשון בצומת, מאחוריי הייתה מונית, (רכב התובעת – ב.ש) מאחורי מכונית התובעת היה שברולט,(רכב הנתבע – ב.ש) ..... שמעתי חריקת בלמים שמעתי מכה אחת ואחר כך שמעתי מכה נוספת. ..., האוטו שלי לא זז ולא חטף מכה רצינית, ... נגרם נזק של 500 ₪ שלא הצדיק להגיש תביעה..." (עמ' 6 לפרוטוקול). לשאלת הנתבע איזו משתי המכות ששמע הייתה ברכב צד ג', השיב זמיר "השניה אצלי באוטו" (עמ' 8 לפרוטוקול). מכאן – שגם אליבא דזמיר, הדיפה של ממש התרחשה, באופן אשר יש בו כדי לסתור, הלכה למעשה , את גרסת הנתבע. גרסה זו אף עולה בקנה אחד עם התרשומת שערך זמיר בעת האירוע.

גרסתו של הנתבע התפתחה במהלך עדותו ועברה שינויים, לעומת זו שפורטה בכתב ההגנה ובתצהיר המפורט שתמך בו, כפי שאראה להלן. אולם די בעדותו של זמיר, כאמור לעיל, כדי להפריכה. שכן כאמור, העובדה שהמכה השניה ששמע זמיר (הראשון בשרשרת) היא זו שהובילה לפגיעה ברכבו מחייבת את המסקנה, כי המכה הראשונה היתה הפגיעה ברכב התובעת על ידי הנתבע, שנהדף בתורו לעבר רכבו.

אולם כאמור, בעדותו התפתחה גרסתו היסודית של הנתבע וכללה רכיבים עובדתיים מהותיים, שלא פורטו קודם לכן. כך למשל, טען הנתבע כי הבחין עובר לאירוע ברכב התובעת מבצע עקיפות, במשתמע בלתי זהירות, וכי למעשה, היסוד לאירוע עצמו היה ביצוע עקיפה שכזו, באופן שרכב התובעת נכנס למרווח פנוי בין רכבו של זמיר ורכב הנתבע. לא זו בלבד, שקשה לקבל גרסה שכזו בהתחשב בכך שגם על פי עדותו של הנתבע עסקינן היה בכביש שבו היה "תור ארוך של מכוניות" (עמ' 10 שורה 9 לפרוטוקול), הרי שעסקינן בגרסה כבושה במובהק. במיוחד נוכח העובדה, שהנתבע פירט את גרסתו בכתב ההגנה ובתצהיר התומך, מתעוררת תמיהה מדוע טענת ה"עקיפה" לא נזכרה בהם. הדברים אומרים דרשני. בנוסף, גרסת ה"עקיפה" איננה מתיישבת כל עיקר עם התמונה שהוצגה על ידי התובעת ואשר סומנה ב- X, בה נראה רכב התובעת כשהוא מאחורי רכב זמיר באופן אשר איננו מתיישב עם טענה לפגיעה בו כתוצאה מעקיפה (או-אז, סביר היה כי ניתן היה להבחין בזווית סטייה מסויימת בין מנח הרכבים, כפי שצולמו בעת הפגיעה). כאמור, גרסת העקיפה הינה גרסה כבושה, שאיני נותן בה אמון וככלל פוגמת באופן עצמאי בגרסת הנתבע.

זאת ועוד: בניגוד לגרסתו בכתב ההגנה ובתצהיר התומך, לפיו כלל לא פגע ברכב התובעת, הרי שבעדותו הודה הנתבע כי "... יתכן שהיתה נגיעה..." (עמ' 10 שורה 20 לפרוטוקול). השאלה מדוע הודה הנתבע כי "נגיעה" כדבריו (הגם שלשיטתו לא גרמה לנזק) יכול והתרחשה אך ורק במעמד שמיעת הראיות נותרה ללא מענה. המסקנה המתחייבת היא, כי זוהי סתירה מהותית בנושא עיקרי, היורדת לשורש העניין ואיננה מאפשרת לקבל את גרסת הנתבע כגרסה מהימנה.

הנתבע תלה יהבו בטענה לפיה רכבו גבוה מזה של התובעת, באופן שאינו מאפשר היתכנות פגיעה מבלי שפנסי רכב התובעת האחוריים ותא המטען היו ניזוקים קשות, במיוחד נוכח חוזקו של רכב הנתבע. זוהי סברה גרידא, שלא הוכחה כל עיקר, לא נתמכה בכל ראיה על ידי הנתבע, ועיון בתצלומים שהגישה התובעת (ואשר חלקם צורפו לכתב התביעה, אף איננו מאפשר להסיק כי רכבו (ולו הפגוש הקדמי שלו) גבוה משמעותית מזה של רכב התובעת (השוו: ת/1). זאת ועוד: גם לשיטת הנתבע, כאמור לעיל, היה "תור של מכוניות". בנסיבות אלה, גם לו אניח כי פגוש רכבו עשוי מתכת, הרי שאין ניתן להסיק מכך כל עיקר (ולבטח ללא כל ראיה של ממש, לא כל שכן חוות דעת מתאימה), כי התחייבה פגיעה חמורה יותר מזו שהובחנה בתמונות שצורפו לכתב התביעה ותוארה בחוות דעת השמאי.

באשר לטענת השיהוי שהעלה הנתבע, הרי שככלל, כל המעורבים בתאונה – כולל הנתבע – ידעו למסור פרטים על אודות אופן התרחשותה ולא נטענה כל טענה קונקרטית - במובחן מטענה כללית – על אודות נזק של ממש שנגרם לנתבע כתוצאה מהגשת התביעה רק בחודש מאי 2012. בנסיבות אלה, ושעה שהאירוע היה זכור לכלל המעורבים, לא ראיתי שנגרם לאיזה מן הצדדים נזק נוכח מועד הגשת התביעה, ואין בטענה זו כדי להשליך על מסקנותיי.

מצאנו, אפוא, כי גרסת התובעת, מפיו של אמויאל, ואשר אותה אני מקבל, מתיישבת הן עם תיאור הנזקים וחשוב מכך – עם עדותו של נהג הרכב הראשון בשרשרת, זמיר. מצאנו, כי גרסת הנתבע נסתרת על ידי עדותו של זמיר וממילא, אין ליתן בה אמון נוכח הסתירות הפנימיות והאלמנטים הכבושים שבה. בנסיבות אלה, אני קובע שהאחריות לאירוע מוטלת לפתחי הנתבע במלואה.

באשר לנזקים, הרי שהנזקים הישירים לרכב הוכחו כדבעי בחוות דעת השמאי, וכך גם שכר טרחתו, שחשבון בגינו צורף ואשר ככלל הינו סביר. באלה על הנתבע לשאת. באשר לימי העמידה שהתבקש פיצוי בגינם, הרי שעלותם לא הוכחה ואיני מוצא לפסוק פיצוי בגין נזק שלא הוכח וניתן היה להוכיחו, על דרך האומדנה בלבד [השוו: ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 ; ע"א 7905/98 Aeron C.C. נ' הוק תעופה בע"מ נה(4) 387 ; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ פ"ד סא(3) 18, פסקה 69 ; ע"א (ת"א) 2860/02 הכשרת היישוב נ' אריה משאבות בטון (מצוי במאגרים המשפטיים ; 14.3.07)].

סיכומם של דברים: הנתבע ישלם לתובעת סך כולל של 6,837 ₪, בגין נזקיה הישירים המוכחים, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד האירוע ועד למועד התשלום בפועל. כן ישלם הנתבע לתובעת סך כולל של 650 ₪ בגין שכר טרחת השמאי, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום 23.8.09 ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף, יישא הנתבע בהוצאות התובעת, כמשמעותן בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (לרבות שכר טרחת בא-כוחה) בסך כולל של 1,200 ₪, אשר מביאות בחשבון, בין היתר, גם את קיום הישיבה המקדמית הנוספת מיום 8.11.12 ואת ישיבת שמיעת הראיות.

תואיל המזכירות להמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב אדר תשע"ג, 04 מרץ 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: